שירים מתוך הספר, בליווי מוסיקלי.
נעורים – גרסת היו טיוב
2 במאי, 2012קול קורא לבני אדם
27 באפריל, 2012בואו אל הצמחונות
בואו אל הצמחונות. הפסיקו לאכול בעלי חיים, הפסיקו את הרצח המיותר. די לסבל, די לייסורים, די להתעלם ממה שקורה מתחת לאפכם. בחרו בחיים. בכל יום נרצחים מאות מיליוני בעלי חיים על לא עוול בכפם. תעשיית הבשר היא האכזרית ביותר עלי אדמות. היא הורסת את כדור הארץ, מתעללת בבעלי חיים ומרעילה את גופכם. הפסיקו עם צריכת הבשר, בעלי החיים זכאים לחיים, יש להם רגשות. יש להם עולם פנימי. כמוכם. אל תאכלו בעלי חיים. גופכם שוקק חיים, אל תהפכו אותו לבית קברות לחיות. הוא לא צריך בשר, הוא לא צריך דם. הבשר מקלקל את הגוף, את הנפש, את הנשמה. אתם לא צריכים בשר. חברות הבשר רק רוצות את כספכם. הפסיקו לאכול בעלי חיים, בשר זה לא אוכל, זה מוות. אל תקראו מחקרים, אל תקשיבו להרצאות, הביטו בלבבכם, הוא יאמר לכם לא לאכול בעלי חיים. בואו אל הצמחונות. היו בשלום עם בעלי החיים. היו בשלום עם עצמכם.
תוכנית רדיו ספוקן וורד
15 במרץ, 2012עם המשוררת מיכאלה למדן, על צמחנות, מהפכות, שירה ואמונה וגם, חמישה קטעי ספוקן וורד, לייב!
בסך הכול תרנגולת, מה הסיפור?
9 במרץ, 2012הסופר דוד גרוסמן כותב במאמר לעיתון "הארץ" בתאריך ה – 25.2.2012 על הפקרתו הפושעת של עומר אבו ג'ריבאן בשולי הכביש, פצוע, עירום, מתבוסס בדמו, עד שמת מהיפו-תרמיה. גרוסמן המום וכואב את ההזנחה, את גלגול האחריות מגורם ממשלתי אחד לשני, את הזילות של חיי אדם, את המנגנון הנפשי, ובהכרח, החברתי בישראל 2012, המוביל בני אדם לזרוק אדם אחר בשולי הכביש.
מה זה אומר עלינו, הוא שואל?
זה הזכיר לי:
לפני יומיים ראיתי תרנגולת נופלת ממשאית שהובילה מאות תרנגולות צפופות בכלובים, בקור, מי יודע לאן, כנראה לגיהינום אחר. תרנגולת אחת הצליחה להשתחרר ונפלה מגובה של ארבע מטרים, במהירות של 100 קמ"ש לפחות, ישר לאספלט הקר של כביש ירושלים תל אביב. היא התגלגלה בשוליים, פצועה וחבולה עד שנדמה ומתה. אז מה, סיפור קטן, כמעט אפסי, מי יכתוב עליו? בטח שלא דויד גרוסמן. ומה ההבדל בין זה ובין זה? נו, מה ההבדל באמת?
ספר השירה נעורים – רכישה מקוונת
29 בפברואר, 2012![neorim[1]](http://xn--7dbcb4bc3c.co.il/wp-content/uploads/2012/02/neorim11-231x300.jpg "neorim[1]")
שלום לכם,
הספר נעורים זמין בשבילכם כאן. בלי דמי תיווך למפיץ, להוצאה, או לחנות ספרים.
הכי פשוט, הכי זול, הכי כיף!
1. לוחצים על כפתור "קנה עכשיו."
2. ממלאים את הפרטים ולא שוכחים כתובת למשלוח.
3. משלמים, והספר בדרך אליכם.
לא חייבים להיות בעלי חשבון פייפאל על מנת לרכוש את הספר. ניתן לבצע רכישה חד פעמית. בתום תהליך התשלום הקצר, לא מאקטבים את הסיסמה שבחרתם ולא מצטרפים לפייפאל.
אל תשכחו להשאיר כתובת או ליצור אתי קשר ב – paidros@gmail.com
אפשרויות רכישה:
ספר מודפס עד הבית: 30 שקלים בלבד (2.5 שקלים דמי משלוח)
ספר דיגיטלי מעוצב בקובץ PDF: לא לשכוח להשאיר דוא"ל – 20 שקלים בלבד
"זמן הוא לא העניין" – טלי אוקסנברג דהן
24 בפברואר, 2012
ערב ההשקה
רון דהן, בספר השירה השני שלו, "נעורים", (קדם לו "הגעגוע של קין", גוונים, 2011) חותר תחת תפיסת הנעורים כתקופת ההתבגרות המקובלת, בין גילאי 12-18 פחות או יותר, ומציע כרונולוגיה אחרת: "הנעורים האמיתיים שלי החלו לאחר הצבא והסתיימו/במלחמת לבנון השנייה" (עמ' 6).
על פי כרונולוגיה זו, הספר פורש בפנינו שני נרטיבים, ומספר במחזור של שלושים וחמישה שירים, שני סיפורים: סיפור הנעורים שהתחילו לאחר הצבא וקיבלו ביטוי בנדודי הדובר בעולם, בחוויות פסיכדליות שעבר, בהתפתחות התודעה ויכולת ההתבוננות, והסיפור השני, המקביל, מתרחש בזמן מלחמת לבנון השנייה, היכן שהסתלקו הנעורים ופינו את מקומם למוות.
"שירי הנעורים האמיתיים" מונחים ליד "שירי המלחמה", והצמידות הזו יוצרת חווית קריאה מרתקת של שירה מרגשת, נקייה ופרוזאית שמספרת שני סיפורים שאמורים להיות שונים בתכלית זה מזה אך מתכתבים וזולגים אחד אל השני, כששתי הדמויות המרכזיות (הדובר, ובחור בשם ניר) מאחדות את שני הסיפורים לכדי סיפור מארגן אחד.
שירי המלחמה של דהן פרוזאיים מאד:
"הכפר מרכבה שרוף ומופצץ כמו בסרט מלחמה./ וכמו בסרט מלחמה/ יש את ההוא שסוחב ג'ריקן כבד על גבו/ וההוא עם סגריה בין השינים/ וההוא שקוראים לו ניר/ וההוא שהולך למות ולא יודע על כך אז הוא מרשה לעצמו/ להיזכר איך פעם" (עמ' 18),
נעדרי גבורה לחלוטין: "בגלגול הזה אני מילואימניק מפוחד/ שמסתתר מאחורי הבית ומקווה/ שאף אחד לא רואה אותו."
מתארים מלחמה כ- "אימה ארוכה, מתמשכת, אינסופית," וכ- "געגועי המוות אל עצמו",
ולמרות זאת, פיכחונו של הדובר מזכיר לו שאולי התבוסה הגדולה היא ההכרה שהמלחמה תסתיים, והחיים שחזקים יותר אפילו מהמוות, ימשיכו מעצמם: "עוד רגע קט, ינשוף הזמן את המלחמה אל מעבר לגבול/ ונשכח את דופק המוות הולם ברקה/ ואת הלא-יכול-להיות קורה/ ושוב קורה".
מדוע אני מוציא ספר שירה בהוצאה עצמית
7 בפברואר, 2012
עטיפת הספר
נתחיל מהסוף: כי אין לי ברירה אחרת. וטוב שכך.
גילוי נאות: את כתב היד של הספר לא שלחתי לאף הוצאה לאור שמוציאה ספרי שירה על חשבונה. כמה כאלה יש? מעטות מאוד. רובן לא מוציאות ספרי שירה למשוררים צעירים. אז למה לטרוח?
מה היה קורה אם הוצאה לאור הייתה פונה אלי ומציעה לי לפרסם את ספרי אצלה? אין לי מושג. כנראה שהייתי מסכים, בעיקר מפאת מצב כלכלי. מה הסיכוי שזה יקרה? אפסי.
את הספר הקודם שלי, "הגעגוע של קין," הוצאתי בהוצאה קטנה שדורשת כסף ממשוררים שמוציאים אצלה. נחשוף את האמת: 10,000 שקלים עלה לי להוציא את הספר עם עריכה מינימלית (לבי עם עמוס לויתן, עורך השירה של ההוצאה, אך קשה לקרוא למה שהוא עשה עריכה) ניקוד גרוע וחסר מעוף, כריכה שאייר חבר טוב שלי ועצבה חברה טובה שלי. ההוצאה תרמה את העימוד.
תגידו, זה עניין של הפצה. ובכן, אם אתם קוראים לדואר ישראל הפצה, אז בהחלט היה שווה להשקיע. ומה עם שיווק אתם שואלים? הוא מסתכם בדף של כתובות עיתונאים לא מעודכן. יחסי ציבור? הצחקתם אותי.
תגידו, הספר שלך נמצא על מדף בחנויות הספרים המובחרות. אני אתקן אתכם: מדף עלוב, בדרך כלל מרוחק ולא נגיש, רק בחנויות במרכז הארץ, רק בצומת ספרים, לא בכולן.
10,000 שקלים!
ולא, למרות אכזבה קלה, אין בלבי על ההוצאה לאור. זהו המשחק ואני בחרתי לשחק בו. אני גאה מאוד בתוצר הסופי ובסופו של דבר, הפעולות שאני עשיתי לקדם אותו, הם אלה שנשאו פרי והוכיחו לי שלא צריך אף הוצאה לאור כדי לייצר ספר טוב, מושקע ומינימלי מבחינת עלות.
הפעם בחרתי לשחק אחרת.
מחשבות על צמחונות (4)
3 בפברואר, 20121. מתמודדת בתוכנית ריאליטי של כישרונות צעירים מסיימת אודישן מוצלח, יוצאת לחדר צדדי שם מחכים לה משפחה וחברים, מתחבקת עם כולם וצורחת באקסטאזה: "יואו איזה טירוף, אני חייבת לאכול סטייק!"
2. מה קרה כאן? המתמודדת הצעירה הצליחה במבחן שהיא האמינה שישפר את חייה וייתן להם משמעות. לפני האודישן היא הייתה סקפטית, מבוהלת, החיים לא חייכו אליה, ואילו לאחר מכן היא מרגישה לפתע שחייה השתנו מהקצה אל הקצה. תנועת האושר פועמת בה, העתיד נראה נפלא.
3. כיצד היא חוגגת את העובדה כי החיים התרגשו עליה בבת אחת? על ידי אכילה של גוויה שנרצחה בעינויים.
כמה מחשבות לקראת הוצאת ספר השירה "נעורים."
25 בינואר, 2012![neorim[1]](http://xn--7dbcb4bc3c.co.il/wp-content/uploads/2012/01/neorim1.jpg "neorim[1]")
1. מה שהתחיל בתור הארה בשלוש לפנות בוקר לפני שנה, מתגשם לכדי ספר שירה בעוד כחודש, פחות או יותר. אני זוכר את הרגע הזה בבהירות: פקחתי עיניים, הסתובבתי לצד השני ואמרתי למי שתהיה אשתי, "אני יודע מה אני צריך לכתוב," ותיארתי לה בקצרה את הרעיון של הספר. אחר כך חזרתי לישון.
2. איש יקר ומוכשר שאני מאוד מעריך אמר שישנם שירים בלתי נשכחים בספר לצד "קטעי מעבר," ושאפשר לקרוא אותו כסיפור. הוא ציין בפני שהאקדמיה לא תאהב זה. צחקתי. אמרתי לו שאני כותב רק על מה שמעיר אותי בשלוש לפנות בוקר.
3. איש יקר ומוכשר אחר אמר שזו אופרת רוק. אהבתי את ההגדרה הזאת.
עשור לאלבום האחר של ברי סחרוף
20 בינואר, 2012
זה יכול לקרות בכל מקום. נגיד, במסעדה בדרמסאלה, בלובי של גסט האוס בבוליביה, בבית של חברים כאשר התינוקות משחקים על השטיח. מישהו זורק שאלה לאוויר, "איזה אלבום של ברי הכי טוב לדעתכם?"
סביר להניח כי לפחות שניים יגידו מיד: "נגיעות," בעיקר בגלל שזה האלבום שאומץ על ידי המיינסטרים וסינגלים שיצאו ממנו נטחנו במערבל האלים של גלגל"צ. הרוב יגחכו ויגידו את המובן מאליו: "סימנים של חולשה," כי זה נחשב אלבום מופת, כי הוא אלבום באמת מעולה, כי יש בו את השיר הזיות, בקיצור, לא חסר סיבות.